פריצת כלא עכו מהפה של ז'ק

זהו סיפורו של סבי יעקב ( ז'ק ) לוי, על
מעורבותו בפריצת כלא עכו :

"ב-1946 כתוצאה מפעולה של האצ"ל נתפסתי, ונידונתי לתקופה של 15 שנות מאסר. היה לי ברור שאני לא אשב בכלא 15 שנה : בתור אסיר פוליטי, חשבתי שאני אשב פרק זמן והאנגלים יעזבו את הארץ, או שאני אמלט מבית הסוהר.
בתחילת מאסרי ישבתי במחנה המעצר לטרון, בדרך לירושלים על יד " מנזר השתקנים ", משם העבירו אותי למגרש הרוסים בירושלים, לבית הסוהר המרכזי.
מאחר והיינו מוגדרים כ"טרוריסטים מסוכנים", ולא רצו שנהיה בסביבה יהודית, העבירו אותנו לבית הסוהר בעכו לסביבה ערבית. ברגע שהגענו לעכו, אני וחברי התחלנו לחשוב על דרכי בריחה : התחלנו לחפור מנהרה מחלקו העליון של המבצר, לאורך העמודים, והגענו עד ליסודות !
משום מה, החליטו במפקדת האצ"ל לא לנצל את המנהרה בשלב זה, אלא לתקוף את בית הסוהר ישירות.
אני נידונתי להיות אסיר ללא יחס מיוחד: היו אסירים שנחשבו "לטובים" כביכול, וקיבלו כל מיני זכויות מיוחדות כמו לבישת בגדים אזרחיים, לינה במיטות, זכות לקבלת אוכל מבחוץ וכו'.
אסירים כמוני ישנו על הרצפה, לבשו את מדי בית הסוהר ( שלא היו בדיוק 5 כוכבים ), אכלו רק את האוכל של בית הסוהר וכו' . בקיצור, ההבדל היה שמים וארץ .
תקיפת המבצר הייתה קצת בעייתית : היה זה מבצר שנפוליאון לא יכל לו ! עובי הקירות היה 2 מטר ! הברירה היחידה הייתה לפוצץ את הקירות מבחוץ.
הבעיה שהייתה שאנחנו האסירים, היינו צריכים לעבור הרבה מאוד אגפים כדי להגיע לכניסה, שבין כל אגף יש קירות עבים ומנעולים גדולים. בנוסף, בחלק מן האגפים ישבו ערבים שלא ממש אהבו את היהודים.
מפקדת האצ"ל התחילה להעביר לנו חומר נפץ : חומר נפץ בצורת ריבה, נפצים שהיו בתוך סיגריות, פתילים למיניהם וכו', שהכוונה הייתה שאנשים מבחוץ יפוצצו את הקירות העבים בכניסה לבית הסוהר, ואנחנו נפוצץ עם חומר הנפץ שלנו 3 נקודות כדי להגיע לשם.
במקביל, אנחנו אספנו במטבח בית הסוהר שמן, נפט וסולר כדי לסייע בפעולה . המבצע נקבע לרביעי במאי 1947. בתחילת המבצע, כמה מחברינו מבחוץ, לבושים במדי הצבא הבריטי טיפסו על סולמות לגג המבצר והניחו שם 2 חבילות, כל אחת של 40 ק"ג חומר נפץ !
ברגע שהם הפעילו את החומר, אירע פיצוץ אדיר ! הפיצוץ היה בחמש וחצי אח הצהריים, כאשר הכוונה הייתה שהפיצוץ יהיה באור היום, ואנחנו נוכל להתחמק בלילה. אנחנו לקחנו את הנפט, השמן והסולר ושפכנו אותם לתוך חדר השמירה של החיילים, והצתנו אותם כדי שהבריטים לא יגיעו לשם ויעצרו את המבצע.
מחומר הנפץ הכנו גם רימוני הפחדה, שמטרתם הייתה לזרוק אותם אל הגג כדי להפחיד את השומרים שם שלא יירו עלינו.
אכן , הכול היה מתוקתק כמו שעון שוויצרי.
אנחנו היינו מחולקים ל-3 קבוצות : החלוץ, הגוף העיקרי והמאסף. אני הייתי בגוף המאסף, ומטרתנו הייתה להדליק עם הנפט את כל האזור כדי שהשומרים מבחוץ לא יוכלו להיכנס פנימה. אחרי כל הפיצוצים, אנחנו עברנו בתוך ענן עשן אחד גדול, ולא ראינו מטר קדימה .
כשהגעתי לכניסה, נשמתי אוויר לרווחה, וירדתי עם החבלים, ולא הייתי לי סבלנות לרדת כמו שצריך, אז פשוט החלקתי למטה וכפות ידי נשרטו ... הסיסמא של המבצע הייתה " אנו באנו " .
אני זוכר שרצתי ברחובות עכו, וראיתי חייל בריטי עומד עם תת- מקלע מסוג " טומי גאן " – ואני שקשקתי מפחד . אז לא הייתה לי ברירה וצעקתי : " אנו ! " ואז הוא צעק לי " באנו ! " והכול היה בסדר .
בדרך שרצנו עד למשאיות שבאו לפזר אותנו, והן הרי לא יכלו להיכנס לסמטאות, האוכלוסייה הערבית המקומית זרקה עלינו מכל הבא ליד : כיסאות, שולחנות, ואפילו התחילו יריות .
אני חטפתי כדור ביד, ובגלל הריצה והאדרנלין לא שמתי לב.
ביום הבריחה, לבשנו מתחת למדי הסוהר מדים של הצבא, המשטרה הבריטית וכו', וחלקנו גם לבשנו בגדים של אזרחיים.
שיצאנו החוצה דבר ראשון הורדנו את הבגדים. המשאית הראשונה שנסעה, נתקלה לרוע המזל בחבורת חיילים בריטים שרצו לחוף הים, ואלה ירו על המשאית, הרגו את הנהג, המשאית נתקעה, והם המשיכו לירות. בתקרית הזו נהרגו לנו 7 או 8 חברים. המשאית השנייה עשתה עיקוף, ואנחנו גם וגם אספנו כמה חברים. בגלל שה"משאית" שלנו הייתה בסך הכול טנדר אחד גדול, לא היה מספיק מרחב ואני ועוד שתי אנשים ישבנו על הקצה עם הרגליים משתלשלות
בזמן התנועה פתחו עלינו באש, ולפתע בחור שישב לידי בשם חיים אפלבאום צעק והתברר שהוא חטף כדור בבטן.
אי- אפשר היה לעצור, וגם אני גיליתי שחטפתי כדור ביד וחבשתי את עצמי עם קרעי חולצות.
בגלל חוסר המקום, אי- אפשר היה אפילו להשכיב את חיים. כשעצרנו בלילה בקיבוץ דליה, חיים אפלבאום נפטר .
אז חשבתי לעצמי : ישבנו שלושה אנשים בשורה, וחיים חטף כדור. זה הבדל של כמה סנטימטרים בין חיים ומוות .
מדליה נסוגנו דרך הרי מנשה כל הלילה, והגענו למקום שנקרא מחלף ז'בוטינסקי. שם קיבלו אותנו יפה, התקלחנו והתלבשנו.
למחרת כבר פיזרו אותנו למקומות שונים בארץ. כדי שלא יזהו אותי, אני צבעתי את שערותיי והרכבתי משקפיים. מיום שנעצרתי עד הפריצה, עברו רק 13 חודשים ויומיים. בבית הסוהר למדתי להכיר אנשים : הרי אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו.
הרי שאתה נמצא עם האדם 24 שעות ביממה באותו תא, אתה ממש לומד להכיר אותו. כמה אנשים שחשבתי שהם משכמם ומעלה, התאכזבתי מהם ולמדתי שהם קטנים בנפשם וברוחם.
לעומת זאת על כמה אנשים שלא הכרתי למדתי שהם באמת חזקים ברוחם ובנפשם.
כך נגמרה תקופת מאסרי בכלא עכו . "